אלה גב

הגוף שלי התמסר, התחבר. הגב שלי, שתמיד היה מעט כפוף, התיישר. ולמרות קיטורי הראש, הגוף סחב אותו פעמיים או שלוש בשבוע, באופן קבוע להיכלו – אחד העם 108.

שיעורי יוגה מתחילים

כבר חודש וחצי בערך, אני מנסה לכתוב ולתאר את מה שהיוגה עשתה בשבילי. כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. לא מצליחה להביע במילים את מה שיש לי להגיד, מתבלבלת. הכרות קצרה איתי הייתה מיד מבהירה את המסר שמילים זה בכלל הצד החזק שלי. רוב שנות חיי הגוף שלי היה מבחינתי רק כלי שמעביר את הראש ממקום למקום. המילים הן אלו שפילסו לו את הדרך או בכלל הגדירו את הקיום שלי. קרה והמציאות הכינה לי כזאת הפתעה, שהראש וכל המלל שלי לא הצליחו לסחוב לבד והבנתי שאני צריכה לגייס את גופי לעזרתי.
התחלתי באשטנגה. הייתה לי מורה חמודה, הגוף שלי שמח מהיחס שקיבל, והראש השאפתן כייון אותו מיד להצליח כמו כולם, כמו כל אלו שהיו בשיעורים ומתרגלים כבר שנים. כך יצא שמיד ניסיתי לעשות כל מיני אסאנות שהיו גדולות עלי בכמה מידות והתמרמרתי כשלא הלך לי. הגוף שלי, המום מהיחס שהוא בכלל מקבל, התחיל להתמרמר גם הוא, והגיב בדרכו והיכה בי בכאבי גב תחתון. הוויכוח הזה בין הראש שלי והגוף התנהל במשך חודשיים, עד שיצאה המורה שלי לחופשת לידה והתגלגלתי (למזלי) למרכז איינגאר יוגה באחד העם. השיעור הראשון שלי היה עם נעה. פתאום נכנסתי לאזור עם חוקים ברורים ומשמעת (תחומים שבדך כלל עומדים בסתירה מוחלטת למי שאני), עם סדר והדרגתיות. והגוף רצה. הוא רצה כבר מהשבוע הראשון. המציאות הגופנית הפכה ברורה, הדרישות נבנו בהדרגה. היה קשה אך גם מרגיע ובהדרגה פשוט נעלמו להם כאבי הגב. הגעתי למקום שבו הגוף שלי תפס שליטה ומאזן הכוחות ראש-גוף פשוט התהפך. פתאום השתתק לו הפה. הפכתי ביישנית, מסוגרת והנטיות המרדניות שלי שינו את עורם לרצון עז לרצות את המורים שלי. הגוף שלי התמסר, התחבר. הגב שלי, שתמיד היה מעט כפוף, התיישר. ולמרות קיטורי הראש, הגוף סחב אותו פעמיים או שלוש בשבוע, באופן קבוע להיכלו – אחד העם 108.
לאט לאט האסאנות התחילו לחלחל אל מחוץ למרכז באחד העם. מצאתי את עצמי יושבת על הספה מול הטלוויזיה ופתאום נמתחת לי הרגל. מצאתי את עצמי עושה אוטאנאסאנה כשהמציאות (שכזכור הייתה אז מאד קשה) הכבידה עליי באופן מיוחד. ובתוך כל הכאוס של חיי, נהיה מקום של שקט, בתוך הגוף, בתוך היוגה.
אחרי יותר משנה, גם הנפש שלי התחילה להבין. היוגה היא משהו שיש בו קצב אחר ממה שהורגלתי אליו - קצב משלו. מגרש המשחקים הוא אחר. השאפתנות מפנה את מקומה, התחרותיות תופסת פינה צדדית, ולאט לאט תנועות פיזיות לחלוטין מדברות עם המיינד. הייתה תקופה של היי. הייתי הכי מיסיונרית שאפשר, מהללת ומשבחת את האיינגאר תחת כל עץ רענן. לא מבינה מי שלא מנסה, מי שלא מתחבר. פתאום התחלתי לזכור שמות של תנוחות והיוגה החלה לישכון בי. הראש כבר הצטרף לגוף בשמחה בדרכו לתרגול. למען האמת, דיכוטומיית הראש- גוף כמעט ונעלמה. הכל הפך לאחד, לאני שלם ומורכב.
היום אני כמעט שלוש שנים ביוגה. חשוב לי להגיד שכמו בחיים עצמם, גם מערכת היחסים שלי עם היוגה יודעת עליות ומורדות. אבל כמו שמצוטט ב.ק.ס איינגאר מעל דלפק הקבלה במרכז: "היוגה היא אור. מרגע שנדלק בך, אור זה לעולם לא כבה. ככל שתרבו לתרגל, יתעצם האור". האסאנות הן בתוכי, לעיתים חלקן זרות לי, חלקן קרובות, אבל אני כבר שייכת ליוגה והיוגה שייכת אליי.