רונית מטלון

המרכז הוא אי של טוהר ורצינות ואחריות מקצועית ועומק, בתוך אוקיינוס החנטריש המקיף אותנו ושמציע בלי הרף "הארות" אינסטנט וחיטוב הגוף אינסטנט.


לשיעור היוגה הראשון, לפני כמה וכמה שנים, הגעתי במצב שניתן להכתיר אותו כ"נוגע ללב": כפופה לגמרי (על הסף של להיות גיבנת ממש), עם כאבי גב תחתון עזים שהקרינו לרגל הימנית או לשמאלית והשביתו אותי לפעמים מכל פעילות למשך ימים. ובעיקר – עם קהות כמעט מוחלטת כלפי הגוף והתעלמות ממנו. הגוף אכן נחווה כמין קופסא ששייכת באופן מקרי לראש. והעיקר היה הראש כמובן. הגעתי ליוגה בעידודו של חבר, מתרגל מסור של איינגר יוגה בעצמו ולימים מורה מחונן, והדבר הראשון שעליו נחו עיני באותו שיעור ראשון לא נשכח, היתה דמותו של אותו חבר תלויה בחבלים כשראשו משתלשל למטה בשירשאסנה תלויה. קשה לתאר את גודל הבעתה שתקפה אותי למראה זה. אבל זה לא היה הדבר היחיד המבעית: באותו שיעור ראשון, ששישים דקות ממנו הוקדשו לתנוחות עמידה, חשבתי באמת ובתמים שמשם, מאותו שיעור, אגיע רק לאיכילוב. "לא האמנתי שתחזרי", אמר לי החבר. אבל להפתעתו הגמורה וגם להפתעתי – חזרתי. ושוב ושוב חזרתי. ולראשונה בחיי (יסלחו לי הקוראים על הפתוס) התחילה לבצבץ בתודעתי איזו הכרה, איזו ידיעה עמומה מאד, על הקשר הכל כך יקר בין הגוף לנפש. התחיל להווצר דיאלוג, או לפחות, תנאים מוקדמים לדיאלוג בין מה שאנחנו קוראים לו נפש לבין הקופסא ההיא, הגוף. הקושי היה עצום, כמעט לא יתואר. הכל כאב, אזורים ומקומות שבכלל לא ידעתי על המצאותם בגופי, כאבו. היו רגעים בשיעורים של סף עינוי או עינוי ממש. ובכל זאת: חזרתי וחזרתי וחזרתי ליוגה. הרגשתי שיש ביוגה משהו חשוב בשבילי. יקר מאין כמותו. חזרתי לא משום שאני שייכת לגזע הלוחמים העיקשים ונחושי השפתיים שרוצים להיות גיבורים ולשלוט ביוגה ולהציג מופעים של ווירטואוזיות גופנית. חזרתי פשוט משום שהייתי סקרנית. וסקרנותי כלפי היוגה לא שככה עד היום. אותו עושר של תבונה בל תתואר, של דמיון, של הבנה דקה, של חמלה, של תובנות בלתי צפויות ועמוקות ומפתיעות שיש ביוגה, ריתקו אותי וממשיכים לרתק אותי עד היום. כמעט בלי קשר להישגיי. או ליכולתי. כמובן שהשתפרתי במהלך הזמן. הזדקפתי. פנימית וחיצונית. הזדקפתי לא בתור פעולה מכנית של הוראה מצד מאמני כושר או מורים להתעמלות. לא זה. הזדקפתי בעומק.  השיפור, אפשר להגיד, הוא בעצם עומק. עומק שהאדם משיג באמצעות היוגה ביחס לנפשו וביחס לגופו. אני חושבת שכל מי שהעומק האנושי מדבר לליבו ולוכד אותו, ימצא עניין עצום ביוגה. ושוב: לא רק משום התועלת המיידית שיש בתרגול יוגה לגוף. משום שהיוגה היא כמין שפה חדשה לגמרי שהאדם לומד, מסגרת השכלה מאתגרת ביותר שלדעתי, עשויה לעלות בהיקפה ובחשיבותה על השגת תואר מתקדם באוניברסיטה. ואיינגאר יוגה במיוחד וביחוד. השפעתו של תירגול איינגאר יוגה בחיי בכלל לא מוגבל לחדר התירגול. הוא נוגע בכל האזורים בחיי, החלשים והחזקים כאחת. אימצתי הרבה מהתובנות וההארות של איינגאר יוגה לעיסוקי, והוא הוראת כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. משהו בפרקטיקה ובהסתכלות ובהתכוונות של איינגאר יוגה מאד דומה ומאד מזכיר תהליכים של יצירה ושל כתיבה. למשל: הרפיה מוחלטת של התודעה והגוף בתוך מאמץ מוחלט. היכולת וההתכוונות כלפי ההרפיה הזו. הרי זהו עיקר העיקרים של מה שמתרחש בתהליך הכתיבה.

אני אסירת תודה ליוגה ולכל מה שיש בה ולכל מה שהיא מעניקה, ובעיקר לנעה צוייג ולכל מורי המרכז שלרצינותם המקצועית, ליסודיותם, למסירותם כלפי היוגה וכלפי התלמידים, אין שיעור בכלל. עבורי, המרכז לאיינגאר יוגה בתל אביב, על כל סגל מוריו ומזכירותיו, הוא אי של טוהר ורצינות ואחריות מקצועית ועומק,  בתוך אוקיינוס החנטריש המקיף אותנו ושמציע בלי הרף "הארות" אינסטנט וחיטוב הגוף אינסטנט.

תודה גדולה

רונית מטלון